אופרייט ליס בע"מ נ' מסארוה

פסק דין

לפני תובענה בסדר דין מהיר בכל הנוגע לתאונה מיום 25.7.09 (להלן: "התאונה") אשר במהלכה נפגעו כמה כלי רכב ונגרמו נזקי רכוש נטענים.

בהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק הדין :

1.התובעת היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב מסוג רנו (להלן: "רכב התובעת") בו נהגה בעת התאונה הגב' לירון משה (להלן: "לירון").

2.הנתבע, מר מחמוד מסארוה (להלן: "מחמוד"), היה במועדים הרלבנטיים בעלים של רכב נוסף מסוג רנו (להלן: "רכב הנתבע") אשר בו נהג במועד האירוע הבן שלו, מר עבדאלמאלק מסארוה (להלן: "נהג הנתבע").

3.לטענת לירון התאונה אירעה שעה שהיא נסעה מאחורי רכב שלישי מסוג מיצובישי (להלן: "רכב צד ג'") אשר לפתע סטה ממסלולו וגרם לה לבלום בלימת חירום. לטענתה, רכב הנתבע, שהיה מאחוריה, לא שמר מרחק מספיק וכך, כאשר היא בלמה, נאלץ אף רכב הנתבע לבלום ובשל אי שמירת המרחק פגע בה בחלק האחורי וגרם לה נזקים כמפורט בחוות הדעת של השמאי שצורפה לכתב התביעה. בהקשר זה יצוין כי במהלך הישיבה שהתקיימה בנוכחות הצדדים, ביקש ב"כ התובעת לתקן את כתב התביעה בשל שסכום הנזק שהופיע בכתב התביעה היה שגוי והוא הפנה לחוות דעת משלימה אשר בה פורט סכום הנזק המעודכן. ב"כ הנתבע בשלב מסוים ביקש לקיים ישיבה נוספת על מנת לחקור את השמאי באשר לתיקון המבוקש, אך לאחר מכן הודיע שהוא חוזר בו מכוונתו לחקור את השמאי. לכן, אציין כבר עתה כי יש לראות בחוות הדעת המתוקנת כמשקפת את גובה הנזק.

4.מחמוד, לעומת זאת, טוען כי אין לייחס לנהג הנתבע אחריות להתרחשות התאונה בשל שהנסיעה הרשלנית מטעמה של לירון היא שגרמה להתרחשויות.

5.בפני העידה רק לירון. נהג הנתבע (הבן של מחמוד הנתבע) לא התייצב לדיון.

6.לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל ברובה.

7.שוכנעתי, לאחר ששמעתי את עדותה של לירון, שהיא נסעה במהירות סבירה ומתאימה לתנאי הדרך וכי הפגיעה בחלק האחורי של הרכב שלה נגרמה אך ורק בשל אי שמירת מרחק מצד נהג הנתבע. לירון עצמה היתה יכולה לשמור על מרחק רב יותר מהרכב שלפניה ובכך אולי לחסוך לעצמה את הפגיעה בחלק הקדמי של הרכב שלה, אך הפגיעה בחלק האחורי שלה נובעת מהתנהגותו של נהג הנתבע. לירון אמנם טענה שכאשר ראתה את הרכב שלפניה בולם היא הספיקה לעצור ועצרה עוד לפני שנגעה בו ורק לאחר מכן, רכב הנתבע פגע בה ו"העיף" אותה כלפי הרכב שלפניה - ועם זאת, אני עדיין סבורה שיש להשית עליה את האחריות לגבי הפגיעה בחלק הקדמי של רכבה ולהשית על שכם הנתבע את האחריות לגבי הפגיעה בחלק האחורי של רכב התובעת.

8.תימוכין נוסף למסקנתי זו יש למצוא בעובדה שבין הצדדים התנהל הליך בביהמ"ש לתביעות קטנות, בכל הנוגע לתאונה הרלבנטית (ת"ק (רמלה) 23463-11-09 ברילה נ' משה). בתיק דשם התביעה הוגשה על ידי הנהג של רכב צד ג', הנהג שהיה "ראשון בשרשרת" כלי הרכב, כנגד לירון והתובעת, אשר הגישו הודעת צד ג' כנגד נהג הנתבע. בפסק הדין שניתן בתביעה קטנה (ביום 26.5.10), לאחר שמיעת העדים הרלבנטיים, נקבע כי על לירון והתובעת לפצות את הנהג ברכב צד ג' (ברילה) בשיעור של 70% מהנזקים שנגרמו לו וכי על נהג רכב הנתבע לשלם את 30 האחוז הנותרים. לשיטתי, אין מקום לחלק את הנזקים באשר למוקד הקדמי של רכב התובעת בדיוק באותה חלוקה כפי שעליה הורה כב' השופט בביהמ"ש לתביעות קטנות ברמלה אך אני מאמצת את קביעותיו באשר להתנהלות הנהגים באשר לאי שמירת המרחק וכיו"ב קביעת.

10.אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא הפיצוי בגין הנזקים לחלק האחורי, בסך של 28,898 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן חוות הדעת ועד היום, בניכוי מחצית מעלות השרידים ששולמו בגין הרכב (כלומר, בניכוי חצי מהסך של 5,487 ש"ח), בתוספת שכר הטרחה של השמאי בסך 1,800 ₪, בתוספת עלות גרירת הרכב בסך 440 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪ (לא כולל מע"מ), ובתוספת החזר אגרת בית המשפט.

11.הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: